החלטה בתיק ת"א 47590-08-10

1.         על פי הנטען בכתב התביעה בתאריך 28.12.02 ירה צלף ישראלי שבכוחות צה"ל לעבר המנוחה חנין עבד אלקאדר אבו סלימאן (להלן - "המנוחה"), עת הלכה עם בני משפחתה באזור ביתה בחאן יונס שברצועת עזה. עקב רשלנותה הנטענת של הנתבעת הוגשה תובענת הנזיקין כנגדה. הנתבעת התגוננה בפני התביעה.

2.         כבר מכתבי הטענות עלה כי התביעה שבפניי היא גלגולה השני של תביעה שהוגשה קודם לכן לבית משפט השלום בחדרה, ב-ת.א. 5984/04, ונדונה שם בפני כב' השופט שרעבי. נלמד מכתבי הטענות כי התיק שם נקבע להוכחות ואולם התובעים לא התייצבו עקב קשיי כניסה לישראל. משום כך נמחקה התביעה כאשר לב"כ התובעים הותר להגישה מחדש, בתנאים שנימנו שם. מכאן התביעה שבפניי.

3.         לנוכח הנתונים האמורים הסכימו ב"כ הצדדים כי התיק בשל לישיבת הוכחות לנוכח העובדה שהונחו בפניי מכלול הטענות ותצהירי העדויות כפי שהונחו בפניי השופט שרעבי בדיון שהתקיים בפניו תחילה.

4.         מונחת להכרעתי בקשת ב"כ הנתבעת למתן צו להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של הנתבעת, הכל בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לתשובה.

5.         הסוגיה האמורה זכתה לפסיקה ענפה של ערכאות בתי המשפט. כעולה מהחלטתי ב-ת.א. 19216-12-09 בשיר עויץ נ' מדינת ישראל (במאגרי "נבו"), אף אנוכי נדרשתי לסוגיה האמורה לא אחת. וכך, בהחלטתי ב-ת.א. (חי') 15580/03 נצר רדא מצלח נ' מדינת ישראל (במאגרי "נבו"), שם הבאתי מהחלטתי בתיק בש"א 22862/01  (ת.א. 8819/01) מדינת ישראל נ' אברהים זוערב (לא פורסם). כאמור שם, "ציינתי כי דומה שאין כרסום במגמה הבסיסית שממנה נגזר העיקרון כי כשעסקינן בתובע המתגורר מחוץ לתחום שיפוט המדינה, ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע הוצאותיו, די בכך כדי לחייבו בהפקדת ערובה. לנוכח זאת, אף לנוכח העובדה כי התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית, הוא בבחינת תושב זר. ככזה יש להתייחס אליו כאל כל בעל דין זר ולחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, ככל שאין נתונים כבדי-משקל לסתור" (סעיף 3).

            ועוד המשכתי והראיתי כי "בפסיקה קיימת מחלוקת האם בגדר דיון בבקשה כאמור יש צורך להידרש לסיכויי התביעה. לטעמי מרבית הפוסקים סבורים כי בגדר דיון כאמור לא רלוונטית שאלת סיכויי התביעה. אני נוטה לספח עצמי למחנה הרוב הזה. ואולם, גם ככל שאני שוגה בכך, ברי כי יש לפטור תובע זר מלהפקיד ערובה רק ככל שמוכח שסיכויי תביעתו מעולים ומצוינים. כך, לדוגמא, במקרים בהם מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, או בתובענות-שכר. במקרים מעין אלו שאלת החבות, ברגיל, אינה מתעוררת וקיים שיקול רב-ערך לפטור מהפקדת ערובה. ברי שזה אינו המצב בפניי. יכול שהתביעה תתקבל, יכול שהתביעה תידחה. בוודאי אין לומר כי סיכויי קבלתה של התביעה הם 'מושלמים', או 'כמעט מושלמים' (סעיף 4)" (סעיף 4).

6.         משבחנתי את הנתונים שם, אף למדתי בשורה של פסקי דין כי הערובה שנדרשת בנסיבות דומות נעה בין 17,500 ש"ח ל- 50,000 ש"ח, הוריתי שם על הפקדת ערובה בסכום של 30,000 ש"ח. מבקשת ב"כ הנתבעת שבפניי למדתי כי כב' השופט גרוניס, בהחלטתו מיום 13.11.11 ב-רע"א 7160/11 אלדאים נ' מדינת ישראל,  ראה לאשר הפקדת ערובה בשיעור של 20,000 ש"ח. לנוכח כל אלו, לכאורה, אמור הייתי ללכת באותו תלם ולהורות על הפקדת ערובה, בין סדרי הגודל האמורים.

7.         ואולם בפרשה שבפניי מאזן שיקוליי שונה. מסתבר כי בקשה מקבילה נדונה והוכרעה בזמנו על ידי השופט שרעבי. הוא הורה על הפקדת ערובה בסכום של 8,000 ש"ח. התובעים בפניו, הם התובעים בפניי, לא ערערו על עצם ההוראה על השתת הפקדת הערובה ולא על סכומה, ואף הפקידו אותה. הנתבעת בפניו, היא הנתבעת בפניי, אף היא לא ערערה על סכום הפקדת הערובה האמור. לנוכח מחיקת התובענה כמבואר הוחזר סכום הערובה למפקיד. משום כך מביע ב"כ התובעים נכונותו לחזור ולהפקיד הסכום האמור.

8.         ועוד יש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה שהיא הגישה את הבקשה שבפניי, לאחר ישיבת קדם משפט בפניי בה לא נטען דבר בכיוון זה. ולא זו בלבד אלא הושגה הסכמה שהתיק בשל לשמיעת ראיות, על יסוד אלו שהונחו כבר בבית משפט השלום בחדרה, ורק מועד קביעת ההוכחות טרם נקבע לנוכח המצב הביטחוני ברצועת עזה, והכל כמפורט בהחלטתי מיום 16.2.11.

9.         מסכת עובדתית זו דומה, הגם שאינה זהה, לפרשה שנדונה בפניי ב-ת.א. 16311/07 עזבון ויורשי המנוח נדל מחמוד מוסטפא קומבע ואח' נ' מדינת ישראל (במאגרי "נבו") ולהחלטה שניתנה על ידי שם ביום 19.10.10. שם לא נדרשתי לבקשה דומה, הגם שציינתי ש "ברגיל, ובדרך המלך, במצב דברים זה בית המשפט מורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות". ואולם רשמתי שם כי מכלול הנתונים הצריכים לפנים גלויים לנגד עיני הנתבעת מאז ומתמיד. וכך "כל העת, כך אני קובע, יודעת הנתבעת כי התובעים הינם בעל דין זר וממילא החשש שהיא לא תצליח להיפרע הוצאותיה קיים מלכתחילה. למטרה זו קצבתי מועד שקצבתי להגשת בקשות, לרבות הבקשה האמורה. למצער, ובדוחק, אמורה הייתה הנתבעת בגדר הבקשות האמורות לבקש להאריך את המועד להגיש בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות. ספק אם הייתי נענה לה ואולם אין בדעתי לקבוע מסמרות" (סעיף 9).

10.        משאלו הם פני הדברים בפניי הנני סבור כי ברי ששומה עליי ללכת בעקבות פסיקתו של השופט שרעבי תוך עדכונה לערכים דהיום. סכום הערובה האמור, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין להיום עולה, במעוגל, לסך של 12,000 ש"ח. בדעתי להורות על הפקדת ערובה בסכום זה.

11.        לפיכך הנני נענה לבקשה בחלקה. הנני מורה לתובעים להפקיד בקופת בית המשפט, במזומנים או בערבות בנקאית צמודת-מדד ללא הגבלת מועד שתנוסח בהתאם להוראות התקנות, ערובה בסך של 12,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעת תוך 90 יום מיום המצאת החלטתי זו. ככל שיסתבר לי שהתובעים פעלו כן אחזור ואזמן ישיבת הוכחות, אלא אם תונח בפניי הודעה מוסכמת אחרת. ככל שהתובעים לא יפעלו כאמור תימחק התביעה אגב חיוב בהוצאות.

12.        אין בדעתי לפסוק הוצאות בגינה של בקשה זו.

13.        נדחה, איפוא, לתזכורת מעקב ליום 11.4.13.

14.        המזכירות תמציא עותק החלטתי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום,  י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: